הצפיפות במסלול הלווייני הנמוך (LEO) הופכת לבעיה קיומית. דיווחים חדשים חושפים "כמעט-התנגשות" דרמטית שהתרחשה בשבוע שעבר בין הרשת של אילון מאסק לבין מערך הלוויינים הסיני החדש.
המומחים מזהירים, אנחנו בדרך לאסון.
השמיים מעלינו הופכים צפופים ומסוכנים מרגע לרגע. תקרית חמורה שהתרחשה בשבוע שעבר מדגישה את המתיחות הגוברת בחלל. לוויין אינטרנט של חברת SpaceX (חלק ממערך Starlink) ולוויין חדש של רשת האינטרנט הסינית "Thousand Sails" (אלף מפרשים), חלפו זה על פני זה במרחק מסוכן להחריד.
על פי הנתונים, שני הלוויינים חלפו במרחק של קילומטרים ספורים בלבד, טווח שנחשב ל"מרחק נגיעה" במונחים של מסלולים בחלל, בהם העצמים נעים במהירות של כ-28,000 קמ"ש.
המערב הפרוע של המסלול הנמוך (LEO)
התקרית הזו אינה מקרית. היא תוצאה ישירה של מרוץ חימוש אזרחי חדש:
- Starlink: אילון מאסק כבר שיגר מעל 6,000 לוויינים פעילים, ושולט בפועל ברוב התעבורה בחלל הקרוב.
- התשובה הסינית: סין החלה לאחרונה בפריסת רשת ה-G60 ("Thousand Sails"), שנועדה להתחרות בסטארלינק, עם תכנון לשגר עשרות אלפי לוויינים משלה בשנים הקרובות.
הבעיה היא ששני המערכים הגדולים הללו טסים באזורים חופפים, וללא "פיקוח תנועה" עולמי מוסכם, הסיכון לתאונות עולה אקספוננציאלית.
הסיוט הגדול: אפקט קסלר
החשש הגדול של סוכנויות החלל אינו רק מאובדן של שני לוויינים (שעלותם זניחה יחסית), אלא מההשלכות ההרסניות של ההתנגשות עצמה. התנגשות בין שני עצמים במהירות כזו תיצור אלפי רסיסים קטנים וקטלניים. רסיסים אלו עלולים לפגוע בלוויינים אחרים, ליצור עוד רסיסים, ולהוביל לתגובת שרשרת בלתי נשלטת המכונה "אפקט קסלר" (Kessler Syndrome).
בתרחיש האימים הזה, מסלול ה-LEO יהפוך לבלתי שמיש למשך דורות, וימנע שיגורים עתידיים או פעילות של תחנות חלל.
מי זז ראשון?
במקרה הנוכחי, המערכות האוטומטיות למניעת התנגשויות (שיש לסטארלינק ולחלק מהלוויינים המודרניים) ככל הנראה עבדו, או שהיה פשוט מזל. אך השאלה נותרת פתוחה, כשלוויין אמריקאי ולוויין סיני נמצאים במסלול התנגשות, מי אחראי לפנות את הדרך? בהיעדר רגולציה בינלאומית מחייבת, החלל נותר המערב הפרוע, והתקרית של השבוע שעבר היא ככל הנראה רק הקדימון לבאות.
